המלחמה ריסקה את מהדורת החדשות של כאן 11. וזה חבל מאוד

עם הנתונים קשה להתווכח: למרות שרשות השידור העתיקה כבר מזמן ז"ל (חמש שנים, אבל מי סופר?), מהדורת החדשות של כאן 11 מסרבת להמריא ברייטינג. לפי הנתונים שפורסמו ב-10.10, מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 12 מביאה 22.8% (משקי בית בכלל האוכלוסיה היהודית). המהדורה של ערוץ 13 – 8.2%. אפילו המהדורה של ערוץ 14 נכנסה ל-20 המשדרים הנצפים עם 7.4%. המהדורה של כאן לא נמצאת בין 20 התוכניות הראשונות במצעד.

נכון, רשת שידור ציבורית לכאורה לא אמורה להימדד בנתוני רייטינג. אחרי הכל, זהו ערוץ שלא משדר פרסומות ולפיכך גם לא מרוויח כסף, ואמור להיות משוחרר מהצורך לנצח בקרב על המפרסמים. אבל הרייטינג כן מעיד על הרלוונטיות של הערוץ (או כמו שאמר פעם רפיק חלבי, שהיה מנהל החדשות בטלוויזיה הישראלית – "אנחנו לא נמדדים ברייטינג, אבל אם יהיה לנו אפס אחוז – נמות"), ועל השפעתו מבחינת כמות האנשים שרואים אותו כל ערב. בפרפראזה על בני בגין, קשה להיות ערוץ ציבורי כשאין לך ציבור (נשבע לכם, ציטוט אחרון).

מראיינת מצוינת. מיכל רבינוביץ' ב"חדשות הערב" (צילום מסך: כאן 11)

האמת היא שזה די מבאס, כי המהדורה של כאן 11 – וספציפית, זו ששודרה אתמול (רביעי), שסיקרה בין היתר את כניסת בני גנץ לממשלת החירום – היתה טובה מאוד. מה שהכי בולט ובלט אתמול היה העומק של המערכת העיתונאית בערוץ, אתמול עם ארבעה שמות עיקריים, מיכאל שמש הכתב הפוליטי, רועי שרון הפרשן הצבאי, גילי כהן הכתבת המדינית ומואב ורדי עורך חדשות החוץ. גם בהשוואה לפאנלים של הערוצים האחרים, מבחינה איכותית – קשה להתעלות על העומק שהם מביאים למסך (וגם פרשן ערבי בפאנל, דבר שרחוק מלהיות מובן מאליו בטלוויזיה ישראלית).

כתבת מדינית מעולה. גילי כהן ב"חדשות הערב" (צילום מסך: כאן 11)

גם ברמת הכתבות (למרות שקשה לבנות מהדורה מבוססת כתבות, כשהחדשות מתפרצות כל הזמן פנימה) – שתי כתבות היו מופת עיתונאי בכל רמה. הראשונה הייתה הכתבה שחזרה לקיבוץ בארי אחרי הטבח הנורא שהיה שם – לא היו שם תמונות גרפיות, אבל הכל זעק שם מהטרגדיה הבלתי נתפסת שעבר הקיבוץ הזה. גם המונולוג שלאחר מכן, של מואב ורדי מדבר על הזוועות שראה במו עיניו – היה חשוב. בנוסף, גם שאול אמסטרדמסקי שהיה בהר הרצל וסיקר שלוש לוויות – אחת אחרי השנייה. עיתונות שמגיעה לשטח ואוספת ממנו סיפורים – דבר שלא מובן מאליו.

פרשן תותח. מואב ורדי ב"חדשות הערב" (צילום מסך: כאן 11)

אם במהדורה של 12 אפשר להרגיש סוג של אופטימיות מהכתבים והפרשנים, נראה לי שכאן 11 קרובים יותר למציאות בהמחשת עוצמת הכאב. עוצמת הכאוס. היא הייתה שקטה יחסית, אבל שידרה לציבור את המציאות כמות שהיא. מיכל רבינוביץ', המגישה הראשית, היתה טובה מאוד בראיון עם מיקי זוהר (ומוקדם יותר גם עם נפתלי בנט שממשיך את תפקידו כ"מסביר לאומי" – עם ראיונות בכל כלי התקשורת כבר פעם שנייה), לא היססה לשאול אותו שאלות קשות, והוציאה ממנו שתי כותרות טובות – השבחים למגזר הערבי על רקע עוד ניסיון של איתמר בן גביר להדליק מדורות, והגדרת פירוז הרצועה כמטרה – משהו שלא שמענו מנתניהו או מגלנט קודם.

כתבת מופת. שאול אמסטרדמסקי ב"חדשות הערב" (צילום מסך: כאן 11)

אז מה בכל זאת לא עובד? כאן, צריך להגיד, אנחנו זזים מתחום החדשות – ועוברים לדבר שקשת 12 יודעים לעשות הכי טוב בארץ: בידור. המהדורה של חדשות 12 מפעילה אותך רגשית – היא מדביקה אותך למסך, היא מייצרת לך את החוויה האמוציונלית שדרושה לאנשים כדי להמשיך ולהישאר. כאן 11, לעומת זאת, אולי בגלל שלחץ הרייטינג לא עומד בשער, הרבה יותר קורקטיים והרבה פחות יצריים. ההבדל הסמלי הוא בדמות הפרשן הצבאי האורח – אם ב-12 אפשר לראות את ישראל זיו הסופר כריזמטי או את עמוס ידלין, בכאן 11 מסתפקים בגיא צור – איש עם רקע צבאי שלא יסולא בפז, אבל דמות טלוויזיונית שלא מושכת עניין. בקושי שמעו מה הוא אמר. מי שבוחר לראות את המהדורה של השידור הציבורי מקבל מוצר עיתונאי טוב. הבעיה היא שבטלוויזיה אתה קודם כל צריך להביא את הקהל אליך.

בידור זה לא. "חדשות הערב" (צילום מסך: כאן 11)

ולצד כל אלה יש גם את הרגלי הצפייה הישנים. בסופו של דבר, אחרי כל הפיצולים והאיחודים ששיגעו את עולם הטלוויזיה בעשור הקודם, חזרנו למציאות שהייתה מנת חלקנו מאז הקמת ערוץ 10 ב-2002. ערוץ 12 הוא היורש החוקי של ערוץ 2 (עם קצת פחות רייטינג), ערוץ 13 נכנס לנעליים של ערוץ 10 – האלטרנטיבה הנושכת – וערוץ 11 נשאר ערוץ 11, משתרך מאחור, עם מעט צופים. בימי מלחמה, הרגלי הצפייה האלה רק מתחזקים. גם אם חלקים מהציבור אולי לא אוהבים את אמנון אברמוביץ', עמית סגל, יונית לוי או קושמרו (היי גלית), אלה האנשים שדרכם הוא חווה את המציאות כבר כמה עשורים טובים. ברגעים של משבר הוא יחזור אליהם – אלא אם משהו עמוק ישתנה. בינתיים, המהדורה של "כאן" תמשיך לעשות עבודה עיתונאית מצוינת ובקרב ה"אינפוטיינמנט", להפסיד בצד של ה"טיינמנט".