ונעבור למחדל הבא: התקשורת, ממש כמו נתניהו, מסרבת לקחת אחריות

הנה תחושה נוסטלגית משונה: זוכרים איך לפני כמה שבועות הייתה אחוזה המדינה כולה בשיח האחריות? זה היה נחמד. אחרי שנים שבהן אף מבוגר אחראי אינו לוקח אחריות על שום דבר שקורה במדינה והיא פשוט מתפוררת מבפנים בקצב העמבה, היה מרענן ואף מעורר תקווה לראות את מצעד לוקחי האחריות בהובלת הרמטכ"ל, שר הביטחון, ראש אמ"ן ושאר בכירים. במקביל ניצת השיח הציבורי על מי שמסרבים לקחת אחריות באופן שיטתי, ובתוך הרעש התקשורתי הגדול נשכחה – בטח בטעות – התקשורת עצמה.

אמרנו את זה בעבר ונאמר זאת כמה שצריך: התקשורת הישראלית ומה שנותר מענף העיתונות נושאים באחריות כבדה ומרכזית לכל מה שהתחולל כאן בשנים האחרונות, כל הדרך אל המחדל. העיתונות המשודרת, בעיקר בערוצים המסחריים, היא אחראית מרכזית לנרמול עלייתו של איתמר בן גביר, אחראית מרכזית לנרמול ההפיכה המשטרית ואחראית מרכזית בנרמול של ראש ממשלה עם כתבי אישום פליליים, שמצדו השתמש בה כדי לנרמל את קונספציית "ניהול הסכסוך" מבלי שאף פרשן מרכזי במהדורות החדשות יאתגר אותה. ובזמן שבכל האולפנים צורחים "אחריות! אחריות!", דווקא התקשורת חומקת בהתמדה, בנחישות ובפחדנות אין קץ מכל סוג של בדק בית, בחינה עצמית, חשבון נפש או הודאה בטעויות מקצועיות קשות והפקת לקחים.

עקומת הלמידה השטוחה של קברניטי הערוצים הציגה את עצמה שוב אתמול, אחרי אחד הימים המחפירים בתולדות הכנסת, עם התנפלותם של ח"כים מעוצמה יהודית על בני משפחות החטופים, שהגיעו לוועדה לביטחון לאומי כדי להתחנן בפניהם שלא יקדמו את חוק עונש מוות למחבלים בזמן שגורלם של יקירהם בידי החמאס. דקות אחרי שהסתיים השידור כבר הוזמנו כל כוכבי המופע המבחיל אל אולפני הטלוויזיה. מי שצפה לאורך שנת 2022 באיתמר בן גביר הופך לאורח קבוע בתוכניות האקטואליה, כמעט כמו פרשני הבית, ידע גם בדיוק איך היום הזה ייגמר.

ירון אברהם נכנס באלמוג כהן כראוי עם כל השאלות הקשות, וזה איבד את עשתונותיו, חש ברע, פונה מהמקום באמבולנס ועשה על חדשות 12 סיבוב שלם כשהציג עצמו אחר כך כקורבן מוכה פוסט טראומה. זה היה מקרה מבחן מעניין, כי אברהם עשה עבודה עיתונאית טובה שאינה טריוויאלית באולפני האקטואליה. אבל זה לא שינה דבר במבחן התוצאה: אלמוג כהן ניצח. ברשתות החברתיות הכתירו אותו מימין כלוחם אמיץ וקורבן של ערוצי התבהלה. השיח המשסע, שמדבר על קורבנות, חטופי ושורדי ה-7.10 במונחים של "משלנו" ו"לא משלנו", חגג עוד ניצחון על הראש ובפרצוף של תקשורת המיינסטרים, תוך שהוא עושה שימוש במסך שלה עצמה.

הקונספציה התקשורתית שקרסה בשבת השחורה היא שאפשר להזמין את האנשים האלה לאולפן ולהיכנס בהם. לשאול את השאלות הכי קשות. לא להרפות. להציג אותם במערומיהם. "תן לי 10 דקות עם בן גביר באולפן והוא יוצא ממנו בוכה", אמר לי אי שם לפני כמעט עשור אדם שהתווכחתי איתו על הלגיטימיות של הזמנתו של פרובוקטור גזען להופיע מול מצלמות הטלוויזיה. עכשיו כולם בוכים ובן גביר צוחק, מחבק ומנשק, מחלק נשק, בונה את המיליציות שלו לקראת הגאולה. התקשורת מתנערת באופן שיטתי מחלקה בשיט-שואו הזה, ומי שלא מודה בטעויות ולומד מהן נידון לחזור עליהן עם הראש בקיר ב-3,000 קמ"ש.

כפי שכתב בטוויטר אחד מבכירי העיתונאים של חדשות 12, יגאל מוסקו, ששומר בדרך כלל את כישורי לכתבות דוקו מושקעות ב"אולפן שישי", התשובה הנכונה היחידה לקרקס הדם והשנאה של עוצמה יהודית היא שהם "צריכים להיות מנודים לתמיד. אף כלי תקשורת לא צריך לראיין אותם ואפילו את התמונות שלהם לא צריך להראות בכלל". הלוואי שמנהלים ועורכים בערוץ יקשיבו לטאלנט העיתונאי שלהם, אבל ניסיון העבר העגום מלמד שהם עשו לו לייק וחזרו לצעוק על תחקירניות שישיגו להם את אליהו יוספיאן ואיילה בן גביר דחוף. כל המדינה שבורה וכואבת, אבל קרקס הרעל פתוח והתקשורת משדרת אותו לייב. לא לומדים.