על מצלמות ומלחמות: הצילום כותב את ההיסטוריה. לא האקדח

לא סתם האצבע שלוחצת על הרובה היא אותה אצבע שלוחצת על המצלמה.
החיבור בין מכונת ירייה למצלמה הוא לא חדש, אפילו המציאו רובים שהם בעצם מצלמות, ומצלמות שהם בעצם רובים. פעולת הירייה (shoot) היא אותה פעולה.
פעולות הירייה של הנשק החם משתלבת בפעולת הירייה של המצלמה ויורה בתודעה של כולנו. פעולת הירייה של המצלמה פוצעת ולא הורגת את האדם החי. היא פוצעת את הנפש. היום אנחנו יורים לכל מקום, הטלפון החכם שילב את הרובה עם המפיץ והאחריות עליו כפולה. ההפצה היא שלוחה של הירייה, מעמיקה את הפצע ולעיתים רבות מזהמת אותו במחלה מדבקת. כולנו נדבקנו בשתפת ומחכים לאיזה תרופה שתגאל אותנו מכמויות השקרים.

צילומי זוועות הפכו מזמן מפציעות נפש רומנטיות מחוללי נרטיב לעוד משהו רחוק מהמציאות הוירטואלית שלנו. קשה יותר לחדור אלינו לנפש. ב-7 באוקטובר נשברו החומות אל הנפש על ידי זניחת אסתטיקה של רומנטיקה מלחמתית לטובת צילומי גרילה שנתנה משמעות אחרת לדוקומנטרי.

הדוקומנטרי לרוב נושא עימו את הזיקה לאמת, אך ממזמן הפך להיות המניפולטר הגדול שלה.  אחת מהמטרות של הטרור הנתעב הזה באותה השבת הארורה היה לתעד את הכל ועד הסוף, ללא נרטיב וללא אסתטיקה מכוונת, על מנת לחדור את כיפת הברזל הרגשית שלנו. הוא הצליח. האסתטיקה היא של משחקי מחשב וסימולציה, המצלמה מחקה את העיניים של המצלם – רוצח ורובה באמצע הפריים, שלוחה של הגוף כמו יד שלישית, יורה כאילו זה לא חומר אלא דאטה.

ההרס הוא סט. כל שחרור של חטופים מצויד בצוות שלא יבייש את נטפליקס. הכל תחת חורבן ועדיין מסודר, זה חשוב לצלם הכל יפה, הם יודעים את זה וזה עובד להם. מה שיותר יפה נתפש כיותר אמיתי

העולם לא מוכן לכזו אמת, האמת היא שגם לא אנחנו, עם כמה שאנחנו מורגלים. אנחנו חיים בתקופה שבה הטלפונים הכניסו אותנו לתרדמת כאילו נגסנו בתפוח (Appleֿ) של שלגיה, מחכים למשיח על הסוס הלבן. החושים והרגש מעורפלים: מה אמת ומה שקר? הגבולות בין מה וירטואלי ומה אמיתי מטשטשים,תהכל מרגיש כמו מציאות מדומה ואנחנו רק מחכים שמישהו יוריד לנו א המשקפיים.

אם נסתכל בצד השני, ניתן לראות כי כללי האסתטיקה הקונבנציונלים נשמרים ומוקפדים על מנת לחדור אל העולם הערבי וכמובן המערבי. זה עובד. נוח למערב לראות זוועות "מסודרות" בשימוש בלתי ייאמן בילדים ככוכבי המלחמה הארורה הזו. הבנו שלא משנה מה, אנחנו נתפשים אחרת. כן, במסווה של אנטישמיות, גם בעזרת חינוך כלכלי-קטארי שחדר לעולם המערבי. הזוועות שונות. בצד השני מסדרים ומקפידים לתווך אותם יותר. ועדיין זה כואב. צילומים שנראים כאילו צילמו אותם באותה מצלמה וכאילו עברו אותה עריכה בפוטושופ של קונטרסט וצבעים, האפור המונוכרומטי של ההריסות עם כתמי צבע של בני אדם ושרידים.

ההיסטוריה הכתובה נכתבה לרוב על ידי המנצחים. היום ההיסטוריה נכתבת על ידי הצילום, לא תמיד בקשר ישיר למהימנותו או לקונקטסט הנכון

ההרס הוא סט. כל שחרור של חטופים מצויד בצוות שלא יבייש את נטפליקס. הכל תחת חורבן ועדיין מסודר, זה חשוב לצלם, הם יודעים את זה וזה עובד להם. בצד שלנו האסתטיקה לרוב היא של אייפון, כן, אנחנו עדיין איתו, הוא העין השלישית שלנו ודואג לתעד את מה שהמוח ממזמן מסלק. החטא היהודי בשימוש באסתטיקה וביופי עוד רחוק ימים, ואין ברצוננו לשחק את כללי המשחק בזוועות שכאלה. לכן אנחנו פחות נחשבים. מה שיותר יפה נתפש כיותר אמיתי.

מיכאל ליאני (צילום באדיבות המצולם)

אנחנו במלחמה על ההיסטוריה ועל הנרטיב. ההיסטוריה הכתובה נכתבה לרוב על ידי המנצחים. היום ההיסטוריה נכתבת על ידי הצילום, לא תמיד בקשר ישיר למהימנותו או לקונקטסט הנכון. אנא אל נשכח שצילום לא תמיד נאמן לאמת, ולכן יש לנו עבודה רבה בתיווך של הצילום. הוא לא מתחייב לשום צד. אבל הצילום כותב את ההיסטוריה. לא האקדח.