המופע של מירי רגב: התקשורת נותנת רוח גבית לפגיעה במפגינים

אז איך חגגתם חצי שנה למחדל נתניהו? בכיתם הרבה? הפגנתם וחטפתם מכות משוטרים? ישבתם בדיכאון בבית כמו שאתם עושים מאז ה-7.10? חבל. קחו דוגמה אישית מבן כספית וירון אברהם, שבמלאת חצי שנה לטבח הזמינו לאולפן "פגוש את העיתונות" את סוכנת הכאוס מירי רגב ופשוט הפליגו אחורה בזמן אל ה-6.10, אותם זמנים יפים שבהם אפשר היה לתת למערך ההסתה של בנימין נתניהו להשתולל חופשי על המסך ולנרמל נוכחות קבועה של נציג הביביזם בכל תוכנית ובכל פאנל, וזה היה רק עוד יום במשרד.

>> הופקרנו בידי אנשים עלובים. "ארץ נהדרת" כבר לא חוששת לומר את זה
>> אנחנו לא מוכנות שימשיכו להתעלל בנו. לא החמאס ובטח לא הממשלה

אבל מתברר שהזמנים השתנו. מופעי אימה אנטי-דמוקרטיים כמו זה שסיפקה רגב אמש הם שיח האתמול. רק מיעוט קטן וקיצוני עדיין מתרשם מהם. מירי רגב ושאר חברי הכנופיה מגורשים בשאגות בוז מכל מקום שאליו הם מגיעים. רוב מכריע של הציבור סבור שהם חייבים לעוף הביתה, והסקרים ממשיכים להראות זאת גם אחרי חצי שנה של שקרים, ספינים והתנערות מאחריות. הבעיה היא שבאולפני האקטואליה לא קיבלו את הממו. הבעיה היא שבפועל ובמבחן התוצאה, אולפני האקטואליה של החודשים האחרונים הם חלק מאותו מיעוט קטן שמשתף פעולה עם הנרטיב הביביסטי ונותן לו במה בלתי מוגבלת וכמעט נטולת ביקורת לחלוטין.

לא יהיה נכון לומר שאברהם וכספית לא ניסו לעצור את מירי רגב. הם בהחלט ניסו לקטוע את נאום ההסתה המופרע והמתלהם שלה ולשאול על מה לעזאזל היא מדברת כשהיא טוענת שהמפגינים רוצים לרצוח את בנימין נתניהו. אבל הם נכשלו. זה היה גרוע מכישלון, כי כשבן כספית שאל אותה האם השב"כ עושה הכל כדי להגן על ראש הממשלה – אולי מתוך תקווה לניצחון רטורי מוחץ בשאלה הבאה – הוא למעשה נכנע לתסריט שהצליחה רגב למכור לצופיו. היא פשוט נפנפה אותו והמשיכה לדרוס. "נמצאים בהפגנות אנשים עם לפידים כדי לרצוח את ראש הממשלה", אמרה סוכנת הכאוס בדרכה העילגת וזה כל מה שנשאר מהריאיון הזה.

שעות ספורות אחר כך יתברר שיש מי שקשובים להסתה הבוקעת מהמסך. וחשוב לומר גם את זה: חמישה פצועים ופצועות, אחת מהן באורח קשה, הם מחיר דמים זמני בלבד בפיגוע דריסה נגד מפגינים בתל אביב שאינו הראשון וגם לא יהיה האחרון. הנה עובדה: במטה "אלימות ישראל" התקבלו ב-12 החודשים האחרונים דיווחים על 156 ניסיונות דריסה של מפגינים. ממוצע של שלושה בשבוע. כמה דיונים הוקדשו לכך ב"פגוש את העיתונות"?

באולפנים לא יקחו אחריות על הפיגוע. הם הרי תמיד ממש בסדר. הנה, הם שואלים את השאלות הקשות. הנה, הם מזמינים את המסיתים המצווחים לאולפן ו"מאתגרים" אותם כדי לחשוף את ערוותם. הם עושים את העבודה שלהם. אלא שהם עושים את זה כבר יותר מעשור, והם נכשלים שוב ושוב תוך כדי שהם מנרמלים את ההסתה שנגדה הם כביכול יוצאים – ובכל זאת הם ממשיכים לעשות את אותו הדבר שבו הם נכשלים שוב ושוב, באותה דרך, עם אותן תוצאות עגומות. פשיטת רגל מקצועית מוחלטת. אחר כך הם מתלהבים מהריאיון של ג'ו סקרבורו עם ניר ברקת.

הבעיה כמובן אינה "פגוש את העיתונות", שלשיטתה ניסתה לתת לרגב פייט ופשוט נמעכה תחת מכבש השקרים שלה. הבעיה היא שהתקשורת התרגלה להדהד את השקרים האלה תוך השמעת התנגדויות רפות במקרה הטוב, ומרוב הדהודים לא שמה לב לכך שהיא משדרת בשידור ישיר מתוך "משל המערה". מתחילת ינואר מקבל הציבור מאולפני האקטואליה חדשות מממציאות אלטרנטיבית שבה יש עדיין מלחמה בעזה (למרות שהיא נעצרה בפועל כבר לפני שלושה חודשים), אין מלחמה בצפון (למרות שהוא נטוש ומופקר), ונתניהו עצמו מוזמן להשתלט על המסך בכל רגע נתון כדי לספר לתומכיו ש"הפגנות משפחות החטופים מסייעות לחמאס".

תפיסת המציאות באולפני האקטואליה התערערה אחרי שנים של גזלייטינג מטעם שליחי השלטון על המסך ומאחורי הקלעים, וברגע המשבר הגדול ביותר בתולדות המדינה מוצאת את עצמה התקשורת – כמו מוסדות רבים שהוחרבו כאן בעשור האחרון על ידי נתניהו – חסרת יכולת מינימלית לתפקד. במדינה דמוקרטית מתפקדת, עיתונאים טובים ומנוסים כמו בן כספית וירון אברהם היו עוצרים את הריאיון ולא נותנים לו להמשיך אפילו רגע מבלי שרגב תחזור בה משקריה המטורפים, ומונעים ממנה להסית נגד מאות אלפי אזרחים. העובדה שתרחיש כזה נשמע כמעט דמיוני היא התשובה לשאלה האם ישראל היא עדיין מדינה כזאת.